החלטה בתיק רע"פ 6100/12

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת שניתן על-ידי כב' השופטים א' הלמן, א' קולה ו- ע' עיילבוני, בע"פ 21413-11-11 ובע"פ 13619-12-11, מיום 24.7.2012. בפסק דינו דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט השלום בצפת, מיום 13.9.2011, וקיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בצפת, מיום 26.5.2009 (שניהם מפי כב' השופט א' גולדקורן). בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, בדרך של עבודות שירות, שהושת עליו.

רקע והליכים

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט השלום בצפת נגד המבקש, נטען כי ביום 27.1.2011 ניתן צו האוסר על המבקש, בין היתר, להימצא בקרבת דירת משפחת רושרוש בקריית שמונה, למשך 6 חודשים (להלן: ההוראה החוקית), במסגרת תיק ה"ט 33338-01-11. ההוראה החוקית ניתנה עקב פנייתו של מוסא רושרוש (להלן: מוסא) בבקשה להוצאת צו הרחקה כלפי המבקש בכדי שלא יתקרב לגרושתו ולבני משפחתו. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 27.7.2012, הוארכה תוקפה של ההוראה החוקית נגד המבקש (להלן: הארכת ההוראה החוקית), והמשך הדיון בעניינו נדחה ליום 10.8.2012. כתב האישום מגולל מסכת של שני אישומים המיוחסים למבקש, להלן תמציתם:

א.        האישום הראשון לכתב האישום - ביום 30.7.2011, בסמוך לשעה 00:10, בקריית שמונה, בדירת משפחת רושרוש (להלן: הדירה), הפר המבקש הוראה חוקית שניתנה על-ידי בית משפט, בכך שהגיע ושהה במקום בניגוד לאמור בה. במעמד זה, עקב ויכוח עם הגב' זינב רושרוש, גרם המבקש במזיד ושלא כדין נזק לרכוש, בכך ששבר לה את מכשיר הטלפון הסלולארי.

           על יסוד עובדות האישום הראשון, הואשם המבקש בעבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

ב.        האישום השני לכתב האישום - ביום 19.7.2011, בשעות הבוקר, הפר המבקש הוראה חוקית שניתנה על-ידי בית משפט, בכך ששהה בדירה הצמודה לדירת מוסא רושרוש, בניגוד לאמור בהוראה החוקית.

           על יסוד עובדות האישום השני, הואשם המבקש בעבירה נוספת של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין.

ביום 13.9.2011, דחה בית המשפט השלום בצפת את טענתו המקדמית של המבקש, לפיה, עומדת לו הגנה מן הצדק, לאור העובדה שההוראה החוקית, אשר הוארכה ביום 27.7.2011, בוטלה לימים בהחלטת בית משפט, מיום 31.8.2011. בית המשפט קבע כי בהינתן העובדה שהמעשים המיוחסים למבקש בוצעו טרם ביטול ההוראה החוקית, הרי שחלה על המבקש החובה לציית לה, כל עוד ההוראה שרירה וקיימת. על כן, נקבע, כי אין לומר שנפלו פגמים משמעותיים בהליך, או שהמשך ניהולו עומד בסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות משפטית.

ביום 24.10.2011, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, על בסיס הודאתו. בגזר דינו מיום 26.10.2011, עמד בית המשפט על הנסיבות לקולא ולחומרה. לקולא, ציין בית המשפט את הנסיבות בהן בוטלה ההוראה החוקית, היינו: ממצאי תסקיר העובדת הסוצאלית בעניינו של שהמבקש, על-פיו, למבקש מערכת יחסים חיובית ביותר עם ילדיו של מוסא, וכי הוא משרה אוירה של משפחתיות, נינוחות, ביטחון ודאגה לשלומם; נסיבותיו האישיות כקצין צד"ל לשעבר, שעבר לגור בישראל בעקבות התמורות שחלו לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון, ואשר מתקשה להסתגל ולהפנים את נורמות ההתנהגות האסורות בישראל; וכן הודאתו של המבקש בכתב האישום. מנגד, נקבע, כי עברו הפלילי של המבקש, הכולל שלוש הרשעות קודמות בעבירות של תקיפת בת זוג, איומים והפרת הוראה חוקית, מהווה שיקול לחומרא.

           לאור מכלול שיקולים אלו, קבע בית המשפט השלום, כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים הארכה למשך שנתיים של תקופת מאסר על תנאי שהוטלה על הנאשם בת"פ 9813-11-09.

לאחר כל אלו, הוגשו ערעורים הדדיים של המבקש והמשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת. המבקש ערער על החלטתו של בית המשפט השלום לדחות את טענתו להגנה מן הצדק, בציינו, כי על אף שהפר הוראה חוקית, הרי שהצו השיפוטי שניתן בעניינו, הוצא ללא קיום דיון לגופו של עניין, תוך יצירת מצג שווא ושקרים של מוסא, מבקש הצו, ואף בוטל, בסופו של יום. כמו כן, טען המבקש, כי המשיבה מיהרה להגיש את כתב האישום, וזאת על אף שנקבע דיון קרוב בבית המשפט, אשר נתן את הצו, לדון בחידושו. מכאן, לטענתו, קמה לו טענה של הגנה מן הצדק, המצדיקה את ביטולו של כתב האישום, או למצער את חלקו.

           המשיבה ערערה על קולתו של העונש שהוטל על המבקש, וטענה, כי הואיל והמבקש הורשע בשני אישומים שונים, על הפרות צווים שונים, כי אז, לא חל סעיף 56(א) לחוק העונשין, המאפשר, מטעמים שירשמו, את הארכת תוקפו של המאסר המותנה. ועל כן, היה על בית המשפט השלום להורות על הפעלת המאסר המותנה הקודם שהושת על המבקש.

           בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, לעניין ההגנה מן הצדק, וקיבל את ערעורה של המשיבה, לעניין גזר הדין.

           אשר לערעור המבקש, נקבע, כי הוא לא דייק בטענותיו העובדתיות, שכן בפועל ההוראה החוקית ניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים, ולאחר שהתקבל תסקיר של עובדת סוציאלית בעניינו. כמו כן, קבע בית המשפט, כי הצו לא בוטל בדיעבד, אם כי לא הוארך, ועל כן, היה מחוייב המבקש שלא להפר אותו, כל עוד הוא עומד בתקפו. עוד נקבע, כי על אף שיכולה היתה המשיבה להמתין עם הגשת כתב האישום, עד לאחר מיצוי הבירור העובדתי בתיק שבו ניתן הצו, הרי שאין בכך משום פגם המצדיק קבלתה של טענת הגנה מן הצדק. אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי, יש לדחות את ערעורו של המבקש ולהותיר את הרשעתו על כנה.

           אשר לערעור המשיבה על גזר דינו של המבקש, בית המשפט, בפסק דין מפורט ומנומק, נחלק בדעותיו ביחס לשאלה האם מוסמך היה בית המשפט השלום להורות על הארכת המאסר המותנה. דעת המיעוט (מפי כב' השופט א' קולה), סברה כי בדין הורה בית המשפט השלום על הארכת המאסר המותנה, מכוח סעיף 56(א) לחוק העונשין, משום שהעבירות אותן ביצע המבקש מהוות אירוע פלילי אחד ולא שניים. דעת הרוב (מפי כב' השופטים א' הלמן ו-ע' עיילבוני) קבעה כי לא היה לבית המשפט השלום סמכות להורות על הארכת המאסר המותנה, בהיותו מאסר "חב הפעלה", וזאת, מאחר שהפרות הצו מצד המבקש הינן שתי הפרות נפרדות ושונות, בעלות עומק שונה, ומרחק זמן אחת מהשנייה (11 ימים).

           על כן, קבע בית המשפט המחוזי בדעת רוב, כי יש לקבל את ערעור המדינה במובן זה שעל המבקש יוטלו, בעקבות הרשעתו, שלושה חודשי מאסר בפועל, כן יופעל בחופף עונש המאסר המותנה בן שישה חודשים, שהוטל עליו בת"פ 9813-11-09, כך שבסך הכל ירצה המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, בדרך של עבודות שירות.

הבקשה

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש כנגד גזר דינו, נטען כי עניינו של תיק זה מצדיק בחינה חוזרת, וחורג מעניינו הפרטי של המבקש בשני מישורים: האחד, בהיותו מעורר שאלה משפטית-עקרונית, והיא האם לבית המשפט נתונה הסמכות להאריך מאסר מותנה בהינתן שני אישומים נפרדים הקשורים זה בזה, שאלה בה נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי. נטען, כי ראוי וצודק להעניק פרשנות מרחיבה וגמישה למונח "עבירה נוספת", ולסווג את מעשי המבקש כאירוע פלילי אחד, שהינו תוצאה של מצב נתון מתמשך, הנובע מדחף פלילי אחד.

           במישור השני, נטען, כי מקרה זה נכלל בגדר אותם מקרים חריגים בהם מוצדק ליתן רשות ערעור, בהיותם מעוררים בעיה אנושית-מצפונית. זאת, נוכח העובדה שצו ההרחקה הזמני אשר הופר על-ידי המבקש, בוטל בסופו של דבר; היות שצו ההרחקה הוצא מלכתחילה בשל הטעיית בית המשפט, והיום מנהל המבקש קשר זוגי עם הגב' זינב רושרוש, בעניינה הוצא הצו; לאור ההחלטה הבעייתית של המשיבה להגיש את כתב האישום מבלי להמתין לתום ההליכים בתיק שבו ניתן הצו; בשל העובדה כי המבקש היה נתון במעצר מאחורי סורג ובריח במשך שלושה חודשים; וכן לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, בהיותו יליד לבנון, אשר שירת בעברו במשך 15 שנה בצד"ל, ונאלץ לגלות למדינת ישראל, תוך ניתוק מוחלט ממשפחתו וילדיו שנותרו בדרום לבנון.